בעיצומו של חורף 2002 יצאה בתי למסע לפולין. אנחנו, ההורים, התבקשנו לכתוב מכתבים אותם יקבלו הילדים בהגיעם לאושוויץ. כל כך רציתי להיות שם איתה, אבל זה לא התאפשר. אז כתבתי לה מכתב. מאז, בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה, אני חוזרת אל המכתב ההוא, מחורף 2002, ומרגישה כי המסר ממשיך להתעצם, והוא רלבנטי גם היום, ואולי היום יותר מתמיד, להמשך קיומנו כחברה, כמדינה וכעם.
ילדתי,
עוד כמה ימים את יוצאת למסע לפולין בעקבות הזמן
אל שרידי הגיטאות, אל מחנות ההשמדה ואל תאי הכבשן.
רק לפני כמה עשורים, הגיעו הנה ילדים יהודים בטרנספורט, וְיצאו מהארובה בְּעשן.
הם היו ילדים כמוךְ, ילדתי, והעולם כולו שתק עת הובלו אל מותם, בדיוק כאן...
אז כשתעברי בשער, דומעת וכואבת, אבל בקומה זקופה וּבראש מורם,
תזכרי שֶהעבודה אולי משחררת, אבל הנקמה... הנקמה גם...
כי את, ילדתי, את וַחֲברַיִך - אתם נקמתנו המתוקה:
בשם כל האמהות שֶאבדו, ששירַת חיֵיהֶן בְאמצע נפסקה,
בשם כל האבות שעלו בעשן, בשם הילדים שלא זכו להיות.
בשם גווילי התורה השרופים ובָתֵי התפילה שהיו לחורבות,
בשם הקהילות שהיו ואינן עוד, בשם המשפחות שנמחקו לעולמים,
בשם היצירות שלא נכתבו, והמנגינות שלא נוגנו והפיוטים שנותרו אילמים.
בשם כל אלה וָעוד, את יוצאת בִּשליחות אל מחוזות הרשע המוחלט:
לעמוד מול ערמות הנעליים והשיער, לעמוד ולהישיר מבט,
לא להבין, כי לא ניתן להבין, ולעולם, לעולם לא לשכוח את גודל האימה,
כי ההיסטוריה היא גלגל ענק, ואם שוכחים - היא חוזרת על עצמה...
לעמוד מול שרידי הזוועה, להסתכל לה בעיניים ולצעוק לעולם:
עם ישראל קם!
מגיא ההריגה ומהאפר, מול פולש, צר ואויב -
עם ישראל קם ונלחם!
וגם אם בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו
עם ישראל חי! עם ישראל חי וקיים!
אושוויץ 2002.
כמעט יובל שנים אחרי... ומה, בעצם, השתנה?...
רק זאת: שאנחנו - כבר לא פליטים חסרי בית. שיש לנו מדינה.
שעכשיו, כשאני שולחת אותך לאושווינצ'ים, ממך - לא יעשו סבון,
כי את, ילדתי, לא פליטה מוקצה ונרדפת. לךְ - יש ארץ וּצבא הגנה, דגל וְהמנון.
ועל חלקת האלוהים הזאת מִצְוָוה עלינו לִשמור מכל מִשמר,
כי היא, רק היא לבדה,
הגדר החיה שמפרידה בין אושוויץ של אתמול לָאושוויץ של מחר...
אוהבת אותך, גאה בך, נושקת לך מרחוק, ומחבקת אותך חזק,
אימא | 
